רוּחַ עֵמֶק

רוּחַ עֵמֶק דּוֹאָה בְּתוֹכִי כְּמוֹ צִפּוֹר.

אַחֲרֵי שֶׁעָבְרָה בִּי שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה,

אֲנִי מַמָּשׁ הִיא עַצְמָהּ. 

הִיא מְנַשֶּׁבֶת בְּדוּמִיָּה,

עוֹבֶרֶת בֵּין עַרְפִלֵּי הֶהָרִים וּמְרִימָה אוֹתִי, מַשְׁכִּיחָה אֶת כָּל דֵּעוֹתַי.

וַאֲנִי רוֹאֶה,

אֲנִי עָף וְאוֹהֵב אֶת הַכֹּל.

לוּ הָיוּ עִמִּי אֲנָשִׁים שֶׁשָּׁכְחוּ גַּם הֵם אֶת הַמִּלִּים,

הֵם הָיוּ עָפִים אִתִּי בְּלַהֲקָה,

שׁוֹרְקִים אֶת סוֹדָהּ שֶׁל הָרוּחַ. 

הָיְתָה בֵּינֵינוּ בְּרִית שֶׁל מִילָה,

בִּזְמַן הַשְּׁקִיעָה,

בִּשְׂפָתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה.

אֱלוּל, תשפג.