סְפִירַת הָעֹמֶר

היום אנחנו ביומה העשירי של ספירת העומר, וכמו במקרים רבים אחרים בחיינו, את הבמה ותשומת הלב תופסים פעמים רבות הנושאים הפחות מהותיים הקשורים בכך (מנהגי אבלות, זקן, כן חתונה או לא, הילולה, מדורות ועוד).

כמו שבחג השבועות תופסות לעתים עוגות הגבינה ומאכלי החלב את העניין הציבורי והאישי, על חשבון הכרת המסע המרתק וההכנה העמוקה והמופלאה המתרחשת בנפשנו למתן התורה וקבלתה בחג עצמו. 

אז המסע הזה של ספירת העומר, חמישים ימים מפסח עד שבועות, יכול להפוך למסע שנתי מרתק, חיוני, מסעיר, לעתים גם מטלטל את הנשמה. 

במסע השנתי הזה, חמישים ימים, אנחנו יכולים וצריכים לעבור את המסע הנפשי שעברו בני ישראל ארבעים שנה במדבר. כי המסע שהיה להם מיציאת מצרים ועד מעמד קבלת התורה לא כל כך הצליח. נשברו לוחות הברית, נשבר ונטחן עגל הזהב, והנפשות לא היו מוכנות לקבל על עצמן את התורה, היה צורך במסע ארוך, במדבר, בצמא, בחום, לעתים בייסורים, אך גם עם הרבה שמחה, חסד, גבורה ותחושת נצחיות, על מנת להצליח לטעום את טעמה של הקדושה, ולהבין את מהותה של ארץ ישראל, לעבור לתוכה, להתיישב בה, לדעת מה היא ולהבין את תפקידנו בה ואת מהות חיינו. 

שפת הקודש, שפת הסתרים, אם תרצו, שפת התכנות בעזרתה כתב אלוהים את תוכנית היקום, מאפשרת לנו לדעת מה כל העניין כאן. למה נברא האדם בצלמו וכדמותו של אלוהים, זכר ונקבה, כדמותנו. כי דמותו של האדם נקבעת על פי מידותיו, כפי שמלחמה וחמלה ומחלה הם צדדים שונים של השפה, של הדמות ומידותיה. 

ספירת העומר נועדה למקד אותנו במסע של חיינו. הנשמה האלוהית שבתוכנו יודעת מה תכליתה, מכירה בנצחיותה, אך עליה להאבק ולבחור במסע הנכון, להיות אדם. להכיר את האדמה. להבין את הדם, את הנפש. 

המסע מחולק כל שנה לחמישים ימים בתוכם מתרחשת הכרה עמוקה במשך שבוע שלם של מידה אחרת היוצרת את דמותנו. בשבוע הראשון מסע לתוך נבכי מידת החסד. חסד - נתינה והשפעה ללא תנאי, מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. 

בשבוע השני חיפוש של מידת הגבורה.

גבורה - רק גבורה שבתוכנו, התגברות על עצמנו, גבורה פנימית.

הגיבור שבגיבורים - ההופך שונאו לאוהבו.

בשבוע השלישי חשיפה למידת התפארת. תפארת - רחמים, לרחם על כל אדם עד שיבשיל, עד שיגלה את פארו, את פירותיו. לרחם גם על עצמנו.

בשבוע הרביעי הבנת משמעות מידת הנצח. נצח - לעסוק במעשים ובמידות שיש להם קיום נצחי, שאינם הבל הבלים. 

בשבוע החמישי הכרת מידת ההוד. הוד - הודיה, הכרת הטוב, התעוררות הדעת. 

בשבוע הששי התוודעות אל היסוד. יסוד- שמירת הברית והקדושה.

בשבוע השביעי הכרת המשמעות של המילה מלך, להיות מלך, מידת המלכות. מלכות - לתת על מנת לקבל. רצון להשפיע לטובה, לאחד, להיות בענוה.  

והיום החמישים, כאן נכנס אלוהים לתמונה, כאן כבר יש חיבור, יש אחדות. זו ספירה משותפת של אלוהים ואדם. אלוהים מעניק את התורה והאדם מקבלה. והאדם דומה לאלוהיו, רוצה להיות בדמותו, כצלמו. 

אז אם היום הוא היום העשירי לספירה, היום הנפש יודעת את הנצח שבגבורה. ביום הראשון לספירה הנפש לומדת על החסד שבחסד. ביום השני על הגבורה שבחסד, ביום השלישי על התפארת שבחסד, ברביעי על הנצח שבחסד, ביום החמישי על ההוד שבחסד, ביום הששי על היסוד שבחסד ובשביעי על המלכות שבחסד. וכך הלאה, השבוע השני מוקדש למידת הגבורה וביומו הראשון של שבוע זה, הנפש תחווה את החסד שבגבורה, ביום השני את הגבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, והיום הנצח שבגבורה. אז מרגישים את הנצחיות שיש בכל מעשה של התגברות, בכל גילוי של יציאה מהרגלים, משעבודים, והפיכתם למורשתו של הנצח. 

ביום הזה נפשי מבינה שכל מה שאני כותב עכשיו יש לו משמעות נצחית. הנפש חיה היום מתוך תודעת הנצחיות של מעשיי, מתוך ההבנה שהגבורה היא נצחית, יש לה קיום נצחי, כי גבורה היא דבר נצחי. גם אם יקראו את דבריי מעט אנשים, עדיין קיומם נצחי. כי התודעה המצויה בהם תתקיים לנצח, תעבור מאותו קורא בדרך זו או אחרת, לבנו או לבתו, לבנה או לבתה, לאחיו או לחברו, לנצח. כמו שדברים שנכתבו בספרים עתיקים מהדהדים אל הנצח. 

וכאשר האדם מבין את מסעו, את ההשפעה של מידותיו על הנצח, הוא מתייחס למסע חייו אחרת, לכל מעשה, לכל יום. הוא מבין אחרת מהם חייו, מהי נשמתו, מהו יומו. והוא שמח ומודה יותר. 

הוא סופר את שעותיו אחרת.

הוא אוהב את חייו אחרת.

הוא חי את החסד הנצחי הזה🙂