עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ

הָאָדָם הַזֶּה חַי כְּאִלּוּ נוֹעַד לִחְיוֹת חַיֵּי נֶצַח וְלֹא הָיָה טָרוּד, לֹא חָשׁ בְּכָל סַכָּנָה.

הוּא הֶאֱמִין כִּי נִשְׁמָתוֹ עַתִּיקָה וְיֵשׁ לָהּ עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְפָנֶיהָ, אֲרֻכָּה מְאֹד.

הוּא מָצָא אֶת הָרוּחַ, אֶת הַנִּשְׂגָּב אֶת הָעַל זְמַנִּי. הוּא יָדַע כִּי יֵשׁ לוֹ הַכֹּל, מְצִיאוּתוֹ שְׁלֵמָה, שְׁקֵטָה. אֵין לוֹ מַחְסוֹר, אֵין לוֹ חֲרָדוֹת אוֹ יִסּוּרִים, יֵשׁ בּוֹ רַק תְּפִלּוֹת. יֵשׁ לוֹ יְכוֹלוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת לַחֲווֹת מַשֶּׁהוּ אֱלֹהִי, עַל טִבְעִי. הָאֶתְגָּר שֶׁלּוֹ הָיָה לְהִשָּׁאֵר שָׁם, לְהַכִּיר בַּמְּצִיאוּת הַזֹּאת לְלֹא דַּי, לֹא לְהַרְפּוֹת מִמֶּנָּה. 

הָאָדָם הַזֶּה הוּא אֲנַחְנוּ.

נִשְׁמַת הַנַּחַל - ניסן תשפ"א